קריאת מצוקה בתעודת הזהות

לא פעם אני מוצאת קריאת מצוקה בתעודת הזהות. כך היה גם במקרה הזה, שהתחיל בסיפור של תקשורת בינאישית שהתחילה נפלא ונגמרה במצוקה.

"אני לא יודעת מה לעשות", אמרה לי האשה היפה שישבה מולי. "את מבינה, אצל בעלי תמיד ידעתי מה הוא מתכוון להגיד לי – עוד לפני שהמילים יצאו לו מהפה. זה היה היופי בקשר שלנו, שתמיד ידענו מה שכל אחד הולך להגיד. ככה זה היה שנים, היינו כל כך מתואמים וידענו מה כל אחד מאיתנו רוצה להגיד, גם בלי לדבר.."

הבעה מהורהרת עלתה על פניה כאילו היא נזכרת במשהו. הסתכלתי בה. הקמטוטים הזעירים סביב עיניה לא הצליחו להסתיר את היותה אשה יפה, אבל אלוהים אדירים, חשבתי, כמה כאב היה על פניה באותה הבעה מהורהרת, שהחריצים העמוקים שיצרה לצידי השפתיים, רק הדגישו אותה עוד יותר. אין ספק, היא שידרה מצוקה גדולה.

קריאת מצוקה בתעודת הזהות – קצר בתקשורת

וכמו פעמים רבות במפגשים עם אנשים, מבלי שאפילו ארצה, המשכתי את המילים שלה: "ופתאום יום אחד הבנת שאת כבר לא קוראת אותו יותר…"

"נכון", היא השיבה והפתעה בעיניה. לא היה ברור אם הופתעה מהשקט שהופר פתאום, או מכך שהבנתי לאן היא מכוונת. היא הביטה בי בציפיה שאמשיך.

הבטתי בה ואמרתי בשקט "ויום אחד, כאילו משום מקום, הוא עמד מולך, או ישב על הספה לידך ואמר לך, במילים כאלה או אחרות, שזה נגמר".קריאת מצוקה בתעודת הזהות

הדמעות שטפו ממנה כאילו נפרץ סכר שרק חיכה להזדמנות.

"קראתי את תעודת הזהות שלך", אמרתי כשהושטתי לה את קופסת הטישיו. רטט עבר בשפתיה והיא הסתכלה עלי בדריכות. כשעברתי יום קודם במספר הזהות שלה לא היה כל ספק. "את רוצה לספר לי, או שאני אספר לך?", שאלתי.

היא החווירה מעט כשענתה, "לספר לך מה?"

"תראי", אמרתי לה, "מה שראיתי במספר הזהות שלך זה אותך, עם אהבה גדולה… אבל לא כלפי הבעל שלך".

פיה נפער בתדהמה.

"בעצם", אמרתי, "זו לא אהבה גדולה, זה רומן גדול, שנמשך כבר שנתיים, אולי שלוש".

המבט הנדהם שלה התחלף בבהלה. "אני לא מאמינה…", היא מילמלה, "זה סוד שלא סיפרתי לאף אחד… אפילו בעלי לא יודע. לא בגלל זה הוא אמר לי שהכל נגמר…"

קריאת מצוקה בתעודת הזהות – הסחפות לזרועות המאהב

היא שתקה לרגע ארוך ואחר כך, כשהנשימה שלה נרגעה, המשיכה, "את יודעת,  השקט הזה שהיה בבית עם בעלי, שהיה בהתחלה שקט של הבנה הדדית, התחיל לאט לאט, כמו שאמרת, להיות חוסר הבנה ואז לאט לאט התחלתי להרגיש שאני צריכה ריגוש בחיים וכשפגשתי את… נו… החבר שלי… נסחפתי – ואז לא יכולתי לצאת מזה. אבל כשבעלי אמר לי שהכל נגמר הבנתי כמה הוא חשוב לי, כמה שאני אוהבת אותו. אין לי חיים בלעדיו…"

שוב השתרר שקט. "בגלל זה באתי אלייך, אני לא יודעת מה לעשות….", סיימה כשהיא כמעט לוחשת את המילים האחרונות.

"ראי", אמרתי, "אני רואה כאן שתי אפשרויות".

היא הביטה בי בתקווה כשהמשכתי, "אפשרות אחת היא שהכל באמת נגמר והבעל שלך יעזוב את הבית. הוא ישאיר לך את הבית וגם לא תחסרי כלום". פניה נפלו. "אבל", המשכתי, "כמו שאני אומרת תמיד, הכל צפוי והרשות נתונה", זיק חדש של תקווה נדלק בעיניה. "מה שקרה כאן, שגם הבעל שלך היה במסלול דומה לשלך. גם הוא נהנה מאד מההרמוניה והההבנה העיוורת בינכם.  אבל, כמו שקורה לכולנו,  אנחנו משתנים עם הזמן ופתאם מבלי לשים לב, ההבנה ההדדית נעלמת ואנחנו מרגישים בודדים בתוך הקשר".

"אז מה האפשרות השניה? למה התכוונת שהכל צפוי והרשות נתונה?", שאלה בקול שהתגנבה לתוכו נימה מאוכזבת.

"האפשרות השניה, והיא קצת פחות חזקה מהראשונה, היא שלמרות ההצהרה של בעלך, אתם נשארים ביחד. אבל…", עצרתי את המשך המשפט.

"אבל מה, מה צריך לקרות שנשאר ביחד?", שאלה כמעט בתחינה.

קריאת מצוקה בתעודת הזהות – הכל צפוי והרשות נתונה

"זה תלוי בך", אמרתי. "את צריכה להחליט שאת רוצה את בעלך, לעזוב את המאהב שלך לגמרי. הקשר איתו פוגע ביכולת שלך לחדש עם בעלך את התקשורת שנפגעה. את צריכה לקחת את בעלך לשיחה רצינית, לדבר איתו ולהגיד לו עד כמה את אוהבת אותו ועד עד כמה זה הפריע לך שכבר שנים אתם לא מדברים באמת, כמו חברים טובים, כמו שתמיד הייתם".

"וזהו? זה כל מה שצריך לעשות? מה נראה לך שזה כל כך פשוט? זה לא רציני", אמרה בקול כעוס כמעט.

"מה שאת לא מבינה", אמרתי, "זה שהכי קל הוא להרים ידיים ולתת לדברים לקרות, כלומר לקרוס. לזה אני מתכוונת שההכל צפוי והרשות נתונה. הבעל שלך בעצם השמיע קריאת מצוקה. גם הוא מתגעגע לקשר החם ביניכם. הוא רוצה את הקשר הזה בחזרה ואם זה בלתי אפשרי, הוא לא מוכן להמשיך להיות בתוך הקשר הנוכחי. זה בלתי אפשרי מבחינתו".

"וכל זה כתוב במספר הזהות?", היא שאלה בקול רך, אבל הפעם מלא תקווה

"כן, יקירתי", השבתי, "הכל כתוב, אבל זכרי שהכל צפוי והרשות נתונה".